תמונה ראשית

הולכים לאיבוד

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('d9058bcd-e0b7-43cb-8159-e6c7693af7f9','/dyncontent/2024/8/7/5067193b-26d8-471b-8cdb-027b2ddffd67.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,50408,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('d9058bcd-e0b7-43cb-8159-e6c7693af7f9','/dyncontent/2024/9/8/f8053b85-55cb-4af9-8eac-2efc831f016b.jpg',18411,'בלו אייס אייטם כתבה ',525,78,true,50408,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('d9058bcd-e0b7-43cb-8159-e6c7693af7f9','/dyncontent/2024/11/3/df0fd569-76a9-4891-804e-67058dd74b58.jpg',18639,'קיבוץ השלושה אייטם כתבה ',525,78,true,50408,'Image','');},15]]);})

כשהייתי קטנה, נהנתי להצהיר למשפחה "זהו! אני עוזבת את הבית!" והייתי אורזת תיק עם אוכל, שתיה ושמיכה. אבל לאחר חמש דקות לכל היותר, הייתי חוזרת. הייתי חוזרת הביתה.

לפני שלושה חודשים, כשהייתי במלדיביים טיילתי בשעת צהרים אחרי רביצה ארוכה בחוף לכיוון החדר. הרגשתי שאני צריכה קצת לזוז ולמרות שנהניתי מהחוסר מעש הרגשתי לא בסדר שכל מה שאני עושה זה להזמין משקה ולהסתכל על הכחול האינסופי. קוקטייל רודף קוקטייל ואינספור שיחות עם אמא שלי ואחותי ולרגע אחד רציתי קצת להיות לבד ואולי לראות אם בכל זאת יש משהו חדש בגן העדן הזה ששהייתי בו במשך שמונה ימים.

שניה הדר

ליד חדר האוכל, בין חוף לדק עץ, בחרתי ללכת דווקא מחוץ לשביל המסומן ויותר על קו המים. שמעתי קול של בכי וככל שהמשכתי לצעוד ככה הבכי התגבר. ראיתי ילד קטן, בערך בן שלוש עומד מתחת לעץ קוקוס בוכה ומבוהל. ניגשתי אליו והמזל שלי היה שהוא ידע אנגלית. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שהוא לא מוצא את ההורים שלו. שאלתי אותו איך הם נראים? איך קוראים להם ואיך קוראים לו. הוא היה בשלב גיל הזה שלא זוכרים את השמות של ההורים (כולנו היינו שם אני רוצה להאמין) שאלתי אותו אם הוא מרשה לי לחפש אותם איתו והוא אפילו בלי להסתכל הביא לי את היד שלו כאילו זה המוצא האחרון. ביחד התחלנו לחפש אותם לאורך כל האי. היינו בבית קפה, בקבלה כמובן, ליד הסירות, לבריכה, ושוב לבר ושוב לחוף. בסוף ראינו אותם יושבים על שתי מיטות בחוף עם שתי כוסות בירה ביד, חיוך וצחוק על הפנים ועם גוף אדום שמסגיר שהייתה כאן שהות ארוכה מול השמש.


כמובן, חשבתי. ההורים רצו לשחרר קצת את האחיזה בחבל ולשנייה אחת להיות שוב חופשיים מאחריות. רק חבל שבאותה שנייה של חופש נעלם להם הילד, האם שמו לב בכלל? הוא הסתכל עליהם, אוחז לי עדיין ביד, אני הסתכלתי עליהם  אוחזת לו ביד והיה נדמה שלשנינו עוברת אותה מחשבה בראש. נראה שהיינו נוכחים בזמן אמת למשחק תפקידים מאוד ברור - בו הם הילדים ואנחנו המבוגרים האחראיים. לא כעסתי עליהם, אפילו קצת ריחמתי עליהם, רק כאב לי על הילד שידעתי שהסיטואציה הזאת הולכת לצוף בשיחה עם פסיכולוג איפשהו בגיל השלושים שלו לאחר שתישאל השאלה "מתי בפעם הראשונה הרגשת חוסר ביטחון?" ואז הוא יספר לו שכשהיה בערך בן שלוש הלך לאיבוד ואיזה מישהי זרה עזרה לו לחפש את ההורים השיכורים שלו ובגלל זה קשה לו להיות בקשר מחייב. הוא בכה כמאוכזב מההורים שלו, אני חייכתי אליהם במבוכה. האבא רץ אלינו כלוקח אחריות ושהכל תחת שליטה כאילו שוטר ביקש ממנו ללכת ישר על הקו. ואני, כדי לרפד את הסיטואציה בה אני יוצאת הטובה והם הרעים שלפתי שקר ממחסן השקרים: ״לא זה בסדר שטויות תוך שנייה מצאנו אותכם" (חצי שעה).

האבא ממש הודה לי והשאיר את אשתו השפוכה על מיטת השיזוף. נופפתי לילד המתוק לשלום וחזרתי למשפחה שלי.
לפעמים, בשביל למצוא את מי שאנחנו באמת, נדרש ללכת קצת לאיבוד. וגם באיבוד הזה, שלפעמים נדמה שנכפה עלינו, כייף לדעת שיש לאן לחזור. בית או משפחה זה דבר שאו נולדים אליו או יוצרים אותו, אבל בשני המקרים הדמות הראשית היא אנחנו. ובגלל זה תמיד כשאנחנו מרגישים שאיבדנו את הדרך שלנו, תמיד נרצה ללכת חזרה לנקודת המוצא ממנה התחיל הכל, אל הבית ולשורש הזה שנקרא "אני".

שניה הדר


אמא קוראת ספר ואחותי במים, "איך היה שושה? מה עשית?" שאלה אותי אמא בחיוך "נראה לי שהייתי חלק מטראומת ילדות של ילד" עניתי וסיפרתי לה את הסיפור שהרגע הייתי אחת מהדמויות בו. "אוי זה נורא! איך שנאתי שהייתם נאבדים לי, זה הפחד הכי גדול שיש להורה!" ההורים שלי תמיד לימדו אותנו שאם אנחנו הולכים לאיבוד כדאי לחזור לנקודה שבה התחלנו ולא ללכת לחפש אותם במקומות אחרים, כי בסוף שמה מוצאים אותך.


וככה גם בחיים, כשהולכים לאיבוד כדאי לא ללכת לחפש במקומות אחרים למצוא תשובות זמניות. מאחר והכל נמצא בנקודת ההתחלה, בנו.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה