"לא נעצור עד שכולם יחזרו הביתה": נאומו המצמרר של אלי שרעבי

דבריו המלאים של אלי שרעבי:

אני עומד כאן הלילה – לא בשם תנועה, לא מטעם ארגון ולא כדי לנאום. אני כאן כאלמן. אב שכול. אח שכול. חבר. אזרח.

ליאן, זכרונה לברכה, אישתי היקרה. אזרחית בריטית שהתאהבה בי. התאהבה בארץ הזו. כל רצונה  היה לגדל את בנותינו בשקט, בנחת. נויה ויהל, זיכרונן לברכה, בנותיי האהובות. ילדות שהחיוך, הרגישות והעזרה לאחר היו להן דרך חיים. משפחה שלמה שנרצחה. שנכחדה. חיים שלמים שנגדעו. בית שהתפורר באחת.

אני עומד כאן לא רק בשביל מי שכבר איננו. אני כאן גם בשביל אלה שעדיין מחכים. בשביל מי שאפשר וצריך להציל! יוסי, זכרונו לברכה , אחי היקר, שצעד איתי בדרך משותפת בתוך קהילת בארי. אח שכולו לב טהור. אשתו נירה, בנותיו יובל, אופיר ואורן, אימו, אחיו ואחיותיו – כולם מצפים להשבתו לקבורה ראויה.

בכל יום שעובר מרגע חטיפתו – תחושת הכאב, האבל והאובדן הולכים ומעמיקים. אלון, חברי הקרוב, האהוב, יפה התואר, אמן בעל נפש אצילה ועדינה מחכה שם במחשכי המנהרה. הבטחתי לך שלא אנוח עד לשחרורך והשבתך לחיק משפחתך.

מאז השביעי באוקטובר – החיים שלנו חדלו מלהיות חיים. מאות משפחות איבדו את היקר להן מכל. ואחרות – ממשיכות לחיות בתוך המתנה נוראית ומייסרת.

למי שטוען כי נותרו "חמישים חטופים" שעוד לא הוחזרו הייתי מציע לנסח מחדש, לדייק, חמישים משפחות חטופות נותרו בעזה. בני המשפחות שואלים את עצמם בכל רגע ורגע – האם יקירנו מצליח לשרוד את הגיהנום הזה? האם ברגעים אלו הוא נתון בסכנת חיים? האם הוא מורעב? מושפל? מוכה? האם הוא עלול להיעלם לנצח באדמת עזה? אתם מבינים איזה שבר זה?

להיות מדינה מוסרית, אחראית ומתוקנת פירושו שלא מפקירים איש! לא אזרחים. לא חיילים. לא משנה איפה הם מוחזקים. לא משנה באיזה מחיר. כי ברגע שהלב שלנו מפסיק לפעום בשבילם – אנחנו מפסיקים להיות מדינה. זה לא עניין פוליטי. זה לא שאלה של ימין או שמאל.

זו שאלה של מוסר. שאלה של אנושיות, שאלה של לב!

אני רוצה לומר כאן לכל מקבלי ההחלטות – אתם נבחרתם לשרת את העם הזה. בענווה, בצניעות. הזחיחות היא שהביאה עלינו את האסון – ואל לנו לחזור לדפוס ההתנהגות הזה. יש עדיין חטופים בעזה. וכל יום שעובר – הוא יום שלא יחזור.

לא נוכל להרשות לעצמנו עוד שתיקה. עוד דחיה. עוד "אחרי שננצח". חייבים לסיים את הלחימה הזו - עבור האחים שלנו, החטופים והלוחמים, עבור העם הזה.

הניצחון האמיתי שלנו יהיה כשכולם יחזרו הביתה. כשהילדים יוכלו לשחק ולצחוק עם אבא שוב. כשההורים יוכלו לחבק את בנם האהוב. כשהאחים והאחיות יוכלו לישון בלי סיוטים.

כאשר האור יחזור לעיניים של מי שכבר כמעט כיבה אותו.

אני חי את השכול. אני נושא אותו איתי לכל מקום – לצד החיים – לא במקומם!

ולכם, משפחות החטופים, משפחות שאין בהן רגע אחד של שקט. אתם עמוד האש ההולך לפני המחנה. אחיי ואחיותיי לכאב ולתקווה – 

אני רואה אתכם, אני מרגיש אתכם, אני עומד לצידכם. הכוח שלכם, האמונה שלכם, הדמעות שלכם – הם העדות עבורינו למה שבאמת חשוב.

ולכם, קהל מופלא, אנשים מן השורה שנושאים את הדגל שבוע אחר שבוע, שממלאים את הכיכר הזו שוב ושוב .  שמסרבים לשכוח ולהתייאש, במסירות ואמונה אין קץ – אתם התקווה. אתם התשובה. לכם התודה!

בזכותכם הלב של העם הזה עוד פועם. בזכותכם, אנחנו עדיין ראויים להיקרא עם.

אתם האור בתוך האפלה. לכם אני חייב תודה אישית. על שפעלתם ללא לאות למען שחרורי.

על שחיבקתם את משפחתי. נחזיק ידיים – באור ובחושך. לא נעצור. לא נשתוק. לא נכנע. עד שכולם – כולם – ישובו הביתה. זה לא חלום. זו משימה. והיא עוד תתממש