"מגדרה לפולין ובחזרה": מוזמנים לקרוא את סיפורה האישי של ריקי חן יהונתן מהמסע לפולין

"מגדרה-מסע זכרון השואה לפולין-2022"

"שבנו ממסע זכרון השואה בפולין, תושבי גדרה וחברים. מסע אל מחנות ההשמדה, בתי העלמין, הגטאות, בתי הכנסת, יערות ואתרים בוורשה ובקרקוב.

היינו המסע השני שיצא מגדרה. המסעות (יהיו עוד, אני מקווה) הינם ביוזמה משותפת של דורית בן בוחר ומורן המילטון. דורית חברה אישית וחברת מועצה בגדרה (מטעם סיעת "הגדרתים") שארגנה, תמכה וליוותה ברגישות את כל המסע ואת חברי הקבוצה.

המסע התנהל בהדרכתה של חברה יקרה נוספת מגדרה, מורן, מדריכת מסעות לפולין ו"יד ושם". אין לתאר את מקצועיותה הרבה ואת הידע שהיא נושאת איתה. ליבה מלא באהבה, בנתינה וזה ניכר בדרכה בהעברת המידע והרגש אלינו - כאילו היינו שם אז.

במסע זה "בעקבות קהילת יהדות פולין ואירופה" הקבוצה המיוחדת שלנו מנתה 24 משתתפים, מרביתם תושבי גדרה וכמה חברים.

המסע שלנו הוא השני במספר. הראשון התקיים טרם פרוץ הקורונה בקיץ 2019. 
המסע השני תוכנן במקור להתקיים בקיץ העוקב אבל תכניות לחוד ונגיפים לחוד.
אך מיד עם שוך הקורונה, התוכנית התגבשה למסע נוסף, אשר מעטים מאוד מסוגו מתקיימים בזירה שבה מרבית המסעות מתקיימים במסגרת חסות של משרד החינוך, צה”ל או ארגונים גדולים המוציאים למסעות דומים עובדים וחניכי קורסים שונים בלבד.

למדתי מהבקיאים בתחום, שמסע בו משתתפים תושבים בוגרים שהמשותף להם הוא שכנות וזיקה להכיר את סיפורי התקופה הקשה הוא חריג מאוד ומיוחד בנוף המסעות לפולין. זכיתי להיות חלק מקבוצה שכזאת עם מרקם אנושי איכותי ביותר, משולב של צעירים והורים זוגות ויחידים וזקנת שבט אחת (אני).

יכולתי לכתוב על ההכנה המצויינת למסע, המפגשים, ההכנה לטקסים, הערכות האישיות שקיבלנו עם: חולצה, מחברת המסע, מערכת שמע ועוד פינוקים - צידה לדרך, אשר מורן ודורית הנפלאות ארגנו עבורינו.

יכולתי לכתוב, לספר ולתעד את כל המקומות בהם היינו: בתי העלמין, בתי המדרש ובתי הכנסת, אלו ששומרו ואלו שהוסתרו והוזנחו.

יכולתי לתאר מה ראינו וחווינו בכל אחד מהמקומות:

* בית הקברות היהודי אוקופובה
* שרידי חומות גטו וורשה
* כיכר השילוחים ומסלול הגבורה
* אנדרטת רפופורט
* טיקוצ'ין
*יער לופחובה
* טרבלינקה
* ישיבת חכמי לובלין
* מיידנק
* קרשניק
* הרובע היהודי בקרקוב
* אושוויץ
* העיר העתיקה בקרקוב (סוקיניצה)
* גטו קרקוב
* בירקנאו
 ואולי שכחתי משהו...

יכולתי לכתוב על סיפורי הגבורה ששמענו מפי שרון המדריכה ומחברי הקבוצה על בני משפחותיהם.

יכולתי לכתוב על דגלי ישראל שנשאנו עימנו לכל מקום ואף התעטפנו בהם. רוצים לזעוק את כוחם של החיים, את משמעותם והיכולת לשרוד, להתקיים ולהתגאות על עצם היותנו.

יכולתי לכתוב על קבוצות נוספות עם דגלי ישראל שפגשנו בכל מקום: נוער צופים,
בית ספר מרעננה, קבוצת נוער מניו יורק, קבוצה של התעשיה הצבאית, קבוצה של מגן דוד אדום ועוד שאולי לא זוכרת לפרט כרגע. עם זאת זוכרת אני את עוצמת ההתרגשות וההזדהות המשותפת לכולם.

יכולתי לכתוב על המוצגים המחרידים המכונות, הפטנטים של ההרעלה וההמתה, כלי הנגינה, האביזרים אורטופדים, הנעליים, המשקפיים, המסרקים וצמות השיער.

יכולתי לכתוב על השורות שורות של בורות השירותים הציבוריים - אפס פרטיות אלמנטרית.

יכולתי לכתוב על הדוחק בקרונות הרכבות, החום/הקור, הדחיסות, האין אוויר, הדלי ששימש כשרותים וערימת המזוודות בפינה.

יכולתי לכתוב על השקרים והטריקים וה"עבודה בעיניים" ביורדם מהרכבות - כשלקחו להם את המזוודות, אמרו להם להתפשט וגזזו את השיער - אמרו שזה למען טיהור ניקוי לחדש ו"הטוב" שיגיעו אליו.

יכולתי לכתוב על סיפורי ההפרדות בין בני משפחה, בני זוג, אמהות וילדות, אמהות ותינוקות.

יכולתי לכתוב על הטקסים שערכנו כמו שעושים התיכוניסטים - עם הקראת טקסטים רלוונטים למקום, הנחת זרים ושירים כולל קדיש בכל מקום ושירת התקווה. לא זוכרת ב- 70 שנותיי שבכיתי מרורים כששרתי את המנון התקווה שלנו.

יכולתי לכתוב על הדילמות הרבות שפגשו יהודי הגיטאות, על בחירות שנעשו והמשמעויות שלהם. בתהייה, מה אנחנו היינו עושים? מה אנחנו היינו בוחרים?

יכולתי לכתוב על השורדים האמיצים ומעשי הגבורה גם של אלה שלא שרדו.

יכולתי לכתוב על הספר הענק עם שמות הקורבנות. "לכל איש יש שם". חיפשנו וחלק מאיתנו מצאו את בני המשפחה. זיכרונם לברכה.

יכולתי לכתוב איך התכנסנו רק אנחנו, לחדר בצריף השואה היהודי וציינו והקראנו את שמות בני משפחותינו וחברים שנספו בשואה. מין טקס כזה לעילוי נשמתם בקריאת קדיש ושירת התקווה.

יכולתי לכתוב על השירים ששמענו כל בוקר באוטובוס, כיצד לאחרי כל מיצג וטקס - שרנו ובכינו ביחד.

יכולתי לכתוב על החברות שנולדה בינינו כמו גם על רגעי השקט שהשתרר לעיתים מגודל הכאב וחוסר יכולת להבין ולהכיל את עוצמת האבסורד הלא מובן.

יכולתי לכתוב על האוכל, המסעדות, הכריכים, הנסיעות במרחבים והנופים היפים.

יכולתי לספר על מכתב שהקראתי שכתבו הוריו של נער בן 18 (דור שלישי לשואה).
ההורים - חברים שלי תושבי גדרה, כתבו לו לפני 18 ח"י שנים - כשהוא ביקר בדיוק כאן בביקרנאו - על סיפורי הגבורה וההשרדות של הסבא שלו. על המשמעות של שמו "דור" כדור המשך.

יכולתי לספר על משפחתי שלי שעברו את השואה "לייט" (ברומניה) כלשונה של אימי זכרונה לברכה. כמה מבינה אני שאין באמת ולא היה שום דבר "לייט" בשואה.

יכולתי לכתוב על תובנה שנפלה בסגירת מעגלים של מפגשי משפחות. לספר על מפגש בין הורי בעלי לשעבר לבין הורי בעלי הנוכחי - כל זה קרה לפני מעל 70 שנה בנונטולה בצפון איטליה כשאף אחד מאיתנו עוד לא נולד.

למדנו שהורי בעלי הנוכחי היו בחתונה של הורי בעלי לשעבר שם בכפר וזאת אחרי שהאבא של בעלי (לשעבר) איבד בשואה את אישתו וילדו ואמא של בעלי (לשעבר) שהיתה מילדי מנגלה ושרדה - וזכתה לעשות עליה לישראל דרך אירגון "הבריחה" שנוהל באיטליה על ידי חמי (מצד בעלי לשעבר).

כיצד הוריו של בעלי (הנוכחי) שרדו את הכפור ביערות, חמותי נשאה על גבה את בעלה (אז ילדים בני 17) כי קפאו לו הרגלים עד שפגשו את הפרטיזנים שעזרו להם להגיע לכפר בנונטולה בצפון איטליה ומשם לישראל - והיתר היסטורי (אבקש מחילה, על כל הפירוט על בעלי לשעבר ובעלי הנוכחי והוריהם - אולי שרדתם את ההסבר ואם לא - "לא נורא").

יכולתי לספר על המדריך המקומי המצויין יורק - בן ללוחם מחתרת פולני, המשמש בין היתר כמאבטח האישי של הנספח הצבאי בשגרירות בפולין. על הליווי העדין, המקצועי והאמין שסיפק לנו באחריות רבה.

יכולתי לכתוב על הטיסות, התורים, הטיסה בקרקוב שהתעכבה, טיסת ההמשך מוורשה שכמעט פיספסנו ועם זאת הצלחנו לרוץ וביחד לעכב את הטיסה היוצאת חזרה לארץ, ולעלות עליה כולנו ולהגיע הביתה בשלום.

יכולתי לכתוב על מזג האוויר הנעים יחסית שהיה לנו, למעט גשם מבול זלעפות שפתאום ירד עלינו, בתזמון מעניין, בדיוק כשסיימנו את הטקס בבירקנאו. כיצד רצנו בגשם ב"אמוק" לאוטובוס נוטפי מים - חושבים איך הם רצו שם, אז, בנסיון להציל את עצמם.

יכולתי לכתוב על המזוודות שהגיעו יומים אחרינו ומבצע חילוץ המזוודות מנתב"ג - אשכרה, מבצע צבאי משותף, על אף כל המכשולים.

יכולתי לכתוב שתמיד רציתי לצאת למסע שכזה ולא צלח לי, כל פעם מסיבה אחרת. עתה הבשילו התנאים בדיוק לקבוצה המיוחדת הזאת - עם החבורה הזאת והמובילות הספציפיות האלו. זכיתי🙏

יכולתי לכתוב גם עלינו, כל אחד מהרקמה האנושית במסע הזה, החברויות והחיבורים שנולדו וגם על רגעי הבכי, הצחוק והפורקן.

יכולתי לכתוב על מעגל הסיום והשיתוף שערכנו בלילה האחרון. נו, ברור שכולם קיבלו ממני קלף עם מסר טוב וקריסטל לזכרון הדרך המשותפת שעשינו יחד.

יכולתי לכתוב עוד ולפרט את כל אלו, יחד עם זאת בחרתי אחרת...

אני בוחרת לכתוב שעיקר האתגר שלי ואני יודעת שגם של חברי למסע - היה לנסות להבין "איך יתכן"? עם כל הידע שצברתי ב- 70 שנותי על השואה, כל הספרים, כל הסרטים, כל תוכניות הטלויזיה, כל טקסי הזכרון בהם נכחתי במהלך השנים. כל מפגשי "זיכרון בסלון" בשנים האחרונות, כל הביקורים במוזיאונים - ב"יד ושם", בלוחמי הגיטאות, בניר גלים. עם כל מפגשי ההכנה למסע הספציפי הזה, שום דבר לא באמת יכול היה להכין אותי למה שכאן ראינו וחווינו.

הפער בין המציאות השקטה של האתרים, המיצגים, הסיפורים, העדויות, ההבנה למה שהיה ומה שרואים בעין הוא בלתי נתפס. מציאות הרוע והיצירתיות להרג - לא אפשרית להבנה או להפנמה. השקט בין הנופים והעצים והמחנות עצמם שיכולים גם להראות כמו צימרים בשלג. להבין מה באמת קרה שם בתאי הגזים והמשרפות (קרמטוריום), לא ניתן לעיכול כלל.

עם כל אלו חזרנו הביתה.
נפעמים.
כואבים.
לא מאמינים.
אין מילים לתאר.

המדריכה הנהדרת שלנו מורן אמרה שהיה צריך להמציא מילון שלם של מילים אחרות כדי לתאר ולתעד את מה שהיה שם. את הזוועה, את הרוע, את הפשע.

פתאום, הרבה מהשירים שאנחנו שומעים בימי הזכרון כמו "אפר ואבק" ורבים אחרים מקבלים משמעות אמיתית, מלאה, ברורה וכואבת.

באופן אישי עשיתי שם עבודה ותהליכים אנרגטיים בין היתר עם הקריסטלים שהבאתי מהארץ. ערכתי ביני לביני תהליכי ריפוי לאדמה, לישויות, לאמהות, לילדים הקטנים ולתינוקות, לזמנים ולמרחבים. כי הזמן בעיני הוא לא ליניארי והמרחב אינו תחום.

או אז, אני טומנת ומחזירה קריסטלים לאדמה, משם גם הגיעו ובכך מתבצע, בחוויה שלי, תהליך ריפוי הדדי לאדמה ולנו. ל"אביוז" וההתעללות שעברה האדמה ועברו הא.נשים. למה שהיה אז ולמה שקורה כעת. הריפוי הוא גם לא.נשים ולאנרגיות של פעם שם במחנות וגם לא.נשים של היום-אנחנו, שבאים לבקר ולהוכיח את קיימות דור ההמשך.

בהדרגה רוב חברי הקבוצה שכמובן אין לחטוא ולהגדיר אותם כרוחניים או רוחניקים, אף הם הצטרפו לחיבורי הקריסטלים ושליחתם/הנחתם במקומות-איפה שהרגיש להניח או להטמין. על כך אני בהודיה ענקית, על הזכות.

כמה שמאתגר כאן, בישראל של היום, בכל רבדי החיים (וחוסכת לי ולנו את הפרוט-הכל ידוע, מספיקה מהדורת חדשות אחת ואוי) הרי שעדיין מתנגן לו בלב שלי השיר וההבנה "אין לי ארץ אחרת".

חלפו שבועיים מאז שובינו לארץ. המזוודות חזרו יומיים אחרינו. מבחינתי, הגוף הפיזי חזר, אך יתר חלקי טרם. משהו נשאר שם ומשהו משם חזר איתי ואיתנו לכאן. מדיבור והתכתבות עם החברים והחברות למסע אני מבינה שרובנו עדיין מעכלים, כל נפש בדרכה.

בשבת נפגשנו כמה בנות מהמסע לצעידה בחוף הים. פגשנו חברה מגדרה שהשתתפה במסע הראשון. אז, אחרי שהתחבקנו בהתרגשות - קצת ולהבדיל - כמו בסרטים שמראים דמויות של ניצולים נפגשים ומתחבקים באושר גדול, הסתכלה עלינו בשיא ההבנה ואמרה רק 3 מילים "זה יקח זמן". אני מניחה שהיא צודקת. היא יודעת, כי רק מי שהיו שם באמת יודעים.

חוברת המסע שקיבלנו מתחילה עם הטקסט של נועם חורב - "כל יהודי". מילות השיר כה מדויקות - פשוט, אומרות כמעט הכל (ניתן למצוא בגוגל).

בהודיה לזכות שבחרתי להיות בה חלק, למדריכות שלי, לחברות והחברים החדשים. כמו שכתבתי בפתיח - החיבור הקהילתי הוא פשוט נפלא ובר המשכיות שאנחנו כבר חווים.

תודה אחרונה לכל המצלמים והמתעדים ובעיקר זכינו באורגד דרור שתפס לנו בעין, בלב ובמצלמה את הרגעים האישים שלנו עוד ועוד.

לסיום שתי הודעות חשובות:

1. בתאריך 07/09/2022, בשעה 16:30, יתקיים טקס לחנוכת האנדרטה לזכר קורבנות השואה, לאלו שמקום קבורתם לא נודע. האנדרטה תוצב בבית העלמין בגדרה - ברגישות ובסימבוליקה הגיונית. לכל מי שהנושא קרוב לילבם - מוזמנים.

2. נפתחה ההרשמה להכשרה (קורס) לתיעוד גוף ראשון של סיפורי השואה - כי הגיבורים האמיתים הולכים ואינם, ואנחנו מחויבים בשמירה והעברת הידע. ההכשרה תתקיים במרכז אופק-ניתן לקבל מידע ופרטים ממני ישירות, או במרכז אופק.

תם ולא נשלם.

חן חן
ריקי-חן יהונתן "

התמונות צולמו ע"י ריקי, משתתפי המסע ומר אורגד דרור. תודה על אישורם לפרסום התמונות לצורך הכתבה.

NEVER AGAIN !