מהי הממשלה שנתניהו הכי לא רוצה אבל יקים אותה מחוסר ברירה
04.09.22 / 15:19
העובדה היא מאז ומעולם נתניהו העדיף להרכיב ממשלה עם אנשי מרכז ושמאל ומאז ומעולם נמנע מלהקים ממשלת ימין חרדים (גם כשהיו לו את כל האפשרויות לכך) - הפעם, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בינו לבין החרדים ובן גביר והזהות האידיאולוגית הכמעט מוחלטת בינו לבין שאר הרשימות המיוניות בכנסת (לפיד, גנץ, מיכאלי, ליברמן) - אין לו ברירה ובניגוד לתפיסת עולמו - הוא חייב ללכת עם גוש ימין חרדים ולא בגלל שזה הכי טוב למדינה....
יאיר לפיד, בני גנץ , איווט ליברמן ומירב מיכאלי קרובים אידיאולוגית לנתניהו הרבה יותר מאשר הוא קרוב לחרדים, לבן גביר וסמוטריץ' ובכל זאת הם הכי רחוקים להקים ממשלה והכי מרחיקים את הציבור שלהם זה מזה.
ב1996 נבחר נתניהו לראשונה לראשות הממשלה והקים ממשלה צרה המבוססת על החרדים והימין - 3 שנים לאחר מכן הוא הובס בבחירות מול אהוד ברק וזה עם הליכוד בשפל חסר תקדים של 12 מנדטים. (לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה, בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו, ושלא שיער עד כמה עמוק הקרע שנוצר בעם)
העובדה היא שמאז נתניהו העדיף להרכיב ממשלה עם אנשי מרכז שמאל ציוניים ומאז נמנע מלהקים ממשלת ימין חרדים (גם כשהיו לו את כל האפשרויות לכך) –
הפעם אין לו ברירה אלא שוב לנסות להקים ממשלה שתהיה מבוססת רק על ליכוד עם החרדים והימין הדתי בניגוד לכל תפיסת עולמו ולתפיסת עולם של רוב חברי הליכוד.
נתניהו לא אוהב את האופציה הזאת וכל הסיפורים על ימין מלא, הם סיפורי קמפיין שהוא לא מאמין ומעולם לא האמין בהם שכן חרדים שמתנגדים לגיוס לצה"ל, לא יכולים להיות מוגדרים כימין ונתניהו עצמו מעולם לא פעל כראש ממשלה ימני אלא כמרכז.
נתניהו בכל מערכות הבחירות בהם הוא התמודד - הוא הפחיד את הציבור ממסוכנת של ראשי המפלגות המתחרות כמו בני גנץ, ציפי לבני, אהוד ברק, בוז'י הרצוג ואחרים – ולתייגם כ"שמאל מסוכן" שמסכנים את בטחון ישראל, אך דקה אחרי הבחירות, הוא תמיד פעל לשלב קודם כל אותם בממשלתו בתפקידי מפתח רבי עוצמה ורבי השפעה (בעיקר בהובלת הבטחון), תוך שהוא מדיר את הימין החוצה או דוחק אותו ממש אל השוליים.
כך בשנת ־ 2009 בנימין נתניהו צירף בממשלתו את מפלגת העבודה, מינה את אהוד ברק לשר הביטחון והשאיר את "האיחוד הלאומי" מחוץ לממשלה.
כך ב־2013 הוא שילב בקואליציה שלו את ציפי לבני והפקיד בידיה את משרד המשפטים ואת האחריות למו"מ המדיני והוציא את הסיעות החרדיות החוצה.
כך נתניהו ניסה להשאיר את הבית היהודי (הסיעה שהייתה הכי ימנית בכנסת) מחוץ לממשלה, אבל "ברית האחים" (בנט לפיד) שיבשה את תוכניותיו - לפיד היה שר האוצר והחרדים בחוץ.
כך בשנת ־2017 הוא הציע יצחק הרצוג להצטרף לממשלת אחדות על בסיס יוזמת שלום שבמרכזה הגבלה משמעותית של הבנייה ביו"ש, פשרה טריטוריאלית ונוסחת שתי המדינות.
כך בשנת 2019 - נתניהו עשה ככל יכולתו לשלב בממשלתו את מפלגת העבודה בראשות אבי גבאי. שליחיו הודיעו שהוא נכון למנות את שלי יחימוביץ לשרת המשפטים ואת עמיר פרץ לנשיא המדינה.
כך בשנת 2020 עשה הסכם עם בני גנץ כראש ממשלה חלופי, שר ביטחון וראש ממשלה ברוטציה, צירף את עמיר פרץ ממפלגת העבודה והשאיר את המפלגה הימנית היחידה שנבחרה לכנסת ("הימין החדש") בחוץ.
כך בשנת 2021 לאחר שגנץ, לפיד ומירב מיכאלי סירבו לכל הצעה שלו להצטרף לקואליציה - הוא ניסה לשלב את מנסור עבאס מרע"מ בממשלה כדי להגיע ל61, אך רק האיום של סמוטריץ' שהוא לא יצטרף לממשלה זו, מנעה ממנו להקים ממשלה עם הרשימה הערבית.
כך בשנת 2021 תמך נתניהו בבוזי הרצוג מהשמאל לנשיאות ולא באשת הימין המובהקת - מרים פרץ.
המכנה המשותף בין נתניהו ללפיד וכל רשימת יש עתיד, בין נתניהו גנץ, סער, איזנקוט וכל רשימת המחנה הממלכתי הוא כמעט מוחלט (למעט עתה בנושאי משפט). לעומת זאת המכנה האידיאולוגי המשותף בין נתניהו לש"ס, ויהדות התורה הוא כמעט אפסי.
כך גם המכנה המשותף בינו לבין סמוטריץ' ובן גביר הוא רחוק גם אידיאולוגית וגם מנטאלית.
אז מה כל כך מפריד בין – המחנות הציוניות?
אינטרסים אישיים ואגו – זה הכל ועל אינטרסים ואגו אלו קורעים את העם ל2 ויוצרים מלחמה כואבת בין הציוניים בינם לבין עצמם ובכך מאפשרים לקיצוניים בקצוות לקבוע את דמותה של המדינה.